גמרא
פירוש
אנִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הוּכְשְׁרוּ.
במֵתָה הַבְּהֵמָה הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר גהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה דִּבְרֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ואם נשחטה הבהמה, ולא ניתן אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה על האבר והבשר המדולדלים — הרי אלו הוכשרו לקבלת טומאה בדמיה של הבהמה הנשחטת (שהרי דם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה). אלה דברי ר׳ מאיר. ר׳ שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה בדמי השחיטה.
ואם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר לקבלת טומאה, שהרי הוא נחשב כבשר מן החי, וצריך הכשר כדי לטמא טומאת אוכלים. ואילו האבר המדולדל של בהמה מטמא משום היותו אבר הבא מן החי, שמטמא אדם וכלים, ואולם אינו מטמא משום אבר הבא מן הנבלה. אלה דברי ר׳ מאיר. ור׳ שמעון מטהר.
א גמרא שנינו במשנתנו שהאבר המדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלים, ומדייקים: טומאת אוכלין — אין [כן] מטמא, ואולם טומאת נבלה — לא מטמא, שכן אינו נחשב כתלוש לגמרי, שמטמא אדם וכלים.
ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] מדובר פה באיברים שנתלשו מן הבהמה והם תלויים בה באופן רופף, ואולם הם מסוגלים שיהיו מעלין ארוכה ויחזרו ויתאחו עם גוף הבהמה — אז אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו [גם כן שלא יטמאו]! ואי [ואם] מדובר שנתלשו באופן ששוב אין הם מעלין ארוכה — טומאת נבלה נמי ליטמו [גם כן יטמאו]!
ומשיבים: לעולם מדובר באברים שנתלשו שאין הם מעלין ארוכה, וטעם הדבר שאינם מטמאים בטומאת נבילה — שאני [שונה, מיוחדת] היא טומאת נבלה, דרחמנא [שכן המקרא] אמר בדין טומאה זו ״ו כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע״ (ויקרא יא, לז), וכוונתו: שאין נקראת ״נבלה״ אלא עד שיפול ממש מגוף הבהמה.
ומציעים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך, כהסבר זה]: האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין (מחוברים) בה בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״וכי יפול״ — עד שיפול ממש. ואפילו הכי [כך], שאין האברים המדולדלים מטמאים טומאת נבילה, מכל מקום לענין טומאת אוכלין הריהם מיטמו [נטמאים], שכן לענין זה הם נחשבים כאינם מחוברים לגוף הבהמה.
ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב חייא בר אשי, שכן אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל בדינן של התאנים שצמקו (יבשו והתכווצו) בעודן באיביהן בהיותן נתונות עדיין על העץ — אף שהן עדיין מחוברות, מכל מקום מטמאות טומאת אוכלין, שלענין זה הן נחשבות כתלושות, ואולם לענין דין שבת, הריהן נחשבות כמחוברות לעץ, ולכך התולש מהן בשבת חייב חטאת. הרי איפוא שישנם דברים שלענין מסויים נחשבים כתלושים ולענין אחר הם נחשבים כמחוברים, ובדומה לזה שלמדנו בדינם של אברים המדולדלים. ומציעים:
לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו, לשמואל] האומר שתאנים שצמקו הנתונות על העץ נחשבות כתלושות לענין טומאת אוכלים מברייתא זו ששנינו בה כי הירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת — אין מטמאין טומאת אוכלין, שכן משעה שצמקו אין הם נאכלים כלל, והריהם כעץ סתם. ואולם אם קצצן בהיותם לחים ויבשן על מנת לעשות מהם כלים שונים (מן הדלעת היבשה) או להשתמש בהם להסקה — הריהם מטמאין טומאת אוכלין.
ותהו על הדברים: בזמן שקצצן ויבשן סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שהם מטמאים טומאת אוכלים, והלא אין הם ״אוכל״ כלל, שהרי עץ בעלמא [סתם] הוא! ואמר ר׳ יצחק בהסבר הדברים: אין הכוונה בשקצצם כשהם כבר יבשים, אלא שקצצם כשהם לחים על מנת ליבשן. וחידשה לנו הברייתא שאף שבסופו של דבר יהיו לעץ, כל עוד הם עדיין לחים — הם מטמאים טומאת אוכלים.
ומעתה יש לדייק: טעמא [הטעם] של הלכה זו הינו משום שמדובר דווקא בכרוב ודלעת הוא, שכיון שיבשן לאו [לא] בני אכילה נינהו [הם]. ומכאן נסיק: הא [הרי] בשאר פירות, הראויים לאכילה אף כשהתייבשו וצמקו — הריהם מטמאי [מטמאים] בטומאת אוכלים.
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שיבשו גם הן וגם עוקציהן, שכל הפרי כולו יבש, ולמדים אנו מן הברייתא ששאר פירות (מלבד הכרוב והדלעת) מקבלים טומאת אוכלים משום שהריהם בכלל ״אוכל״ — אין צורך להשמיענו כן, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהם מטמאים, שהרי הם אינם צומחים יותר! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שקצצם בלא עוקציהן ויבשו הפירות עצמם אך לא עוקציהם. ומעתה הרינו נלמדים שלענין קבלת טומאת אוכלים הם נחשבים כתלושים, אף שלענין שבת אין הם נחשבים כתלושים. והרי זה כשיטתו של שמואל.
ודוחים: אין זו ראיה, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר שיבשו גם הן וגם עוקציהן, ואשר לשאלה מה החידוש שיש בדבר — קצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה [הוצרך לו ללמד], שאף שעתידים הכרוב והדלעת להיות כעץ סתם, מכל מקום כל עוד הם לחים הריהם נחשבים כאוכל, ומטמאים טומאת אוכלים.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי שמואל ממה ששנינו בדינו של אילן שנפשח (נחתך) ממנו ענף ובו פירות — אף שהפירות עדיין לחים, הרי הן נחשבים כתלושין מן האילן. ואולם אם יבשו הפירות בעודם נתונים על האילן — הרי הן נחשבים כמחוברין, אף שהם יבשים. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה במה שאמר התנא בראשית דבריו בענף שנתלש שהפירות שעליו נחשבים כתלושין — הרי זה לכל דבריהן (ענייני הלכותיהם), בין לענין קבלת טומאת אוכלים ובין לענין איסור תלישה בשבת. ואף זה שאמר התנא שהפירות שהתייבשו על העץ נחשבים כמחוברין — הרי זה לכל דבריהן, ואף לענין קבלת טומאת אוכלים. והרי זה שלא כדברי שמואל!
ודוחים: אין זו קושיה, שכן מידי איריא [וכי הדברים שייכים], אין הדברים שבתחילת הברייתא כדברים שבסופה, הא כדאיתא, והא כדאיתא [זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו], שבתחילת הדברים, בדין הפירות על ענף שנחתך הריהם אמורים הן לענין טומאה והן לענין שבת. ואילו בסוף הדברים, בדין הפירות שהתייבשו על האילן, אמורים הדברים רק לענין שבת ולא לענין טומאה.
א שנינו במשנתנו בדעת ר׳ מאיר שאם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא כל משקה על האבר והבשר המדולדלים, הוכשרו בכך לקבל טומאה. ואילו לדעת ר׳ שמעון לא הוכשרו בכך. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]?
אמר רבה: אין המדובר כשנזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, אלא על גוף הבהמה בלבד. והכל סבורים שאם הוכשרה (במתן משקה עליה) ה״יד״ (הדבר המשמש כבית אחיזה לדבר אחר, שעל ידי ה״יד״ נישא הדבר האחר), אף הדבר הנישא על ידה הוכשר בכך. שהרי דינה של ה״יד״ שהיא מביאה את הטומאה אל הדבר הנישא על ידה, ובדומה לכך היא מכשירה את הדבר הנישא על ידה. ואולם בשאלה האם הבהמה נעשית ״יד״ לאבר קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון סבור] כי אין הבהמה נעשית ״יד״ לאבר שבה, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה כולה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור] שבהמה נעשית יד לאבר, ולכך הוכשר האבר בהכשר הבהמה.
אביי אמר הסבר אחר במחלוקת ר׳ מאיר ור׳ שמעון: מדובר שלא נזל מדם השחיטה על האבר או הבשר המדולדלים אלא על גוף הבהמה בלבד, וכן הכל מודים שאין הכשר הבהמה מועיל להכשיר בה אבר מסויים, שכן אין הבהמה נעשית ״יד״ לאבר אחד שבה. אולם מוסכם על הכל שאין צורך שיבוא המשקה המכשיר על כל דבר המאכל, ומעתה יש מקום לדון האם האבר המדולדל נחשב כגוף אחד עם הבהמה, לענין שיוכשר הוא איתה. ובשאלה הנוגעת לדבר אחד קטן שהוא חלק מדבר גדול, וכאשר אדם אוחז בחלק הקטן ואין החלק הגדול עולה עמו קמיפלגי [חלוקים הם], האם נחשב החלק הקטן כגוף אחד עם החלק הגדול.
מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור] שכל חלק קטן מדבר שלם גדול, והאוחז בדבר הקטן ואין הגדול עולה עמו — אף על פי כן הרי הוא כמוהו. ולכך נחשב ההכשר של דם השחיטה לגוף הבהמה גם כהכשר לאבר המדולדל שבה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון, סבור] שהחלק הקטן אינו כמוהו, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה.
ומעירים: ואף ר׳ יוחנן סבר כהסברו זה של אביי, שבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי [חלוקים הם], שכן
ר׳ יוחנן רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר׳ מאיר על דברי ר׳ מאיר: מי [האם] אמר ר׳ מאיר שהאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בדינו של חלק אוכל שנפרס מאוכל גדול יותר, והריהו מעורה (מחובר) במקצת בחלק הגדול של האוכל, שכן הלכה היא שכל הדברים שאוחזים בהם כשנוטלים את האוכל (״ידות האוכלים״) נחשבים כחיבור לגוף האוכל לענין הטומאה, שאם נגעה בהם הטומאה, נטמא גוף האוכל בכך. ואף אם נגע ב״יד״ מי שטבל לטומאתו ואולם עדיין לא העריבה שמשו (״טבול יום״), נפסל בכך הפרי עצמו. וכן אם נגע בפרי, נפסלה בכך ה״יד״.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush